המעבר לבית שערים היה משמעותי מאד.
בבית שערים השלטון המרכזי כבר ידע מה מתרחש פה ואפילו יותר מזה המקום היה בבעלות השלטון המרכזי.
בית שערים נזכרת אצל יוסף בן-מתתיהו.
הוא מזכיר את העובדה שבית שערים הייתה נחלת משפחת המלוכה.
לברניקי, אחותו של אגריפס השני נינתו של הורדוס הגדול היו אסמים גדולים מאד של תבואה בבית שערים.
הווה אומר - מה שראינו במגידו בקצה השני של העמק יש גם בבית שערים.
זאת אומרת מרכז מנהלי בקצה העמק שנהנה מכל העולמות.
יש לו את הגבעות עם גפנים וזיתים, יש לו את העמק עם התבואות
וגם מרעה ולכן זו עיר מרכזית השוכנת על הגבעה וצופה על העמק.
יוסף בן-מתתיהו כותב שהמורדים לקראת המרד פשטו על האסמים של ברניקי בבית שערים ולקחו את האספקה אליהם.
יש לנו זיהוי של בית שערים כמקום מרכזי של השלטונות.
סביר להניח שאחרי המרד מי שמתיישב במקום אלו הם השלטונות של הרומאים. ולכן כאשר מגיעה הסנהדרין בראשות רבי יהודה הנשיא לבית שערים,
המקום ניתן לו על ידי השלטונות.
דבר שאומר שהיחס בין שלטונות רומא למנהיגות היהודית בארץ שונה מהיחס שהיה בשנים 135-138, דור אחר לגמרי.
זה מצב שבו האימפריה הרומית מחפשת משמעות.
והיא הולכת בשני כיוונים אחד הצורה אך מתחת לפני השטח הגחלים בוערות
ומצד שני נמצאת היהדות המעניינת ונוצר קשר בין ההנהגה הרומית להנהגה היהודית ולכן מוענקת אוטונומיה ליהודים בגליל.
רבי יהודה הנשיא עמד בראש האוטונומיה הזו והיה יכול לקבוע בדיני נפשות.
60 שנה קודם לכן אביו לא יכול היה להגיע לאושה עד עבור זעם,
והנה בנו מקבל אדמות מהשלטון הרומי כדי שיוכל להיות משוחרר מבעיות כלכלה. זאת פזה שונה לגמרי. זוהי אחת מתקופות הזוהר בהיסטוריה היהודית בארץ.
- סוף המאה השניה תחילת השלישית.
בזמן המנדט הבריטי עשו כאן חפירות ראשונות.... מגיעה מש' זייד -עובדת בקק"ל כדי לשמור על הקרקעות שנרכשו.
הילדים של מש' אלכסנדר מטיילים וכאשר הם חוזרים הם אומרים לו :"יש לנו ד"ש בשבילך." הם מביאים לו אבן שכתוב עליה "שלום" בעברית מלפני 2000 שנה. היום הדרך המוליכה אל ביתו של גיורא הוא אחד מהרחובות של בית שערים העתיקה. ומאחורי הבית אנחנו נמצאים בבית הכנסת מהמאה ה- 3.
איפה שכנה העיר ? ולמה התפתח כאן בית קברות ? זאת עוד נבין.
העיר שכנה כאן על הגבעה, אנחנו בבית הכנסת הפונה מזרחה, יש כאן במה היו כאן שני טורי עמודים שקצת קשה לזהות אותם. הבמה מעידה על כך שזה היה מבנה בית כנסת ונמצא גם בור גניזה.
מבית הכנסת נעבור לאורך החומה כדי לראות את גודל העיר.
בית שערים - שערי חיטה - אסמים גדולים שהיו כאן.
אחת מהכתובות שנמצאו בבית הקברות מדברת על בית שרי. כלומר זה אחד המקומות שבהם לארכיאולוגיה יש זיהוי ודאי של אתר. בית שרי - בית שערים.
הולכים לאורך החומה.
נמצאים בתוך החומה של בית שערים. העיר נמצאת למעלה, מוקפת בחומה. זו חומת סוגרים - תאים, בשעת חירום סוגרים את התאים.
ב 351-2 מרד גאלוס, יש חורבן בבית שערים, העיר לא חודשה מאז. הוקמה בסביבות שנת 200 אז הייתה בשיאה והתפתח אתר זה.
הפרנסה בעיר - זיתים בקרטון-רנדזינה על הגבעות. התעשייה בשולי העיר, מתקני התעשייה בחומה. בית הבד הזה מכניס אותנו לתקופה - מפרכה עם בורג ז"א בתקופה הביזאנטית, לפני כן אין לנו בורג. רואים את הבסיס של המכבש. יש מקום לנעוץ את שתי הקורות הרוחביות של בית הבד עליהם הייתה מונחת הקורה הרוחבית שבה הלוח עם הבורג הדוחף את העקלים.
חטה בעמק, שמן ויין באזור הגבעות, ומרעה - העיר יושבת במיקום טוב. ממדי העיר ברורים.
הקיר החיצוני - סיתות שוליים המבליט את המרכז. זהו מבנה מפואר, פונה דרומה, שני טורי עמודים ז"א בזיליקה. מבנה זה פונה דרומה, הבמה דרומה, זאת אומרת שזו לא כנסייה. ראינו את בית הכנסת, אך שני בתי כנסת באותו ישוב כשאחד פונה מזרחה והשני דרומה - זו בעיה. קשה להניח שהיו שתי בזיליקות בבית שערים. מה שכן אפשר להגיד זה שאם היו שתי בזיליקות בבית שערים אפשר להניח שלפחות באחת מהן ישבה הסנהדרין. זה מבנה ציבורי.
באחד הדיונים של רבי יהודה הנשיא יש העלאת זיכרונות ושואלים - "אתם זוכרים שישבנו בבזיליקה של רבי יהודה הנשיא? כמה עמודים היו שמה האם ארבעה, ששה או שמונה?" ואז סופרים כאן את בסיסי העמודים היוצאים אל האטריום וסופרים 8 אז יתכן שמדובר במבנה הזה. יתכן מאד שאחד משני המבנים האלה היה מושב הסנהדרין.
בלידתו של רבי יהודה הנשיא נקשרו הקשרים המיוחדים בינו לבין משפחת הקיסר הרומי. האגדה מספרת שכשנולד רבי יהודה הנשיא עדיין לא הייתה מותרת ברית המילה, הקיסר שמע שרבן שמעון עשה ברית מילה לבנו שנולד כדי לבדוק את הדברים קרא אותו לרומא ובכניסה לארמון תפסה אותו אשה עם תינוק וכשהגיע רבן שמעון בן גמליאל עם בנו ואשתו אותה אשה החליפה את התינוקות. ונתנה לו את התינוק שלה כשהוא נכנס פנימה. תינוק זה היה אנטונינוס שאח"כ היה קיסר וכבר כתינוקות נוצרה עסקת החבילה לפי המקורות היהודיים, בין אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא. נאמר שמימיו של משה רבנו ועד רבי לא קם לישראל אדם גדול. רבי - רבי יהודה הנשיא.
על העושר הרב של בית רבי יהודה הנשיא אפשר ללמוד מכך שנאמר שמי שעמד בראש האורוות שלו היה עשיר ממלך פרס. ומזכירים גם שמשולחנו של רבי ומשולחנו של אנטונינוס לא חסרו לא בימות החורף ולא בימות הקיץ "לא צנון, לא קישוא ולא גזר" כל הירקות היקרים באותה תקופה, לא משנה מה היה המועד, היו על השולחן.
נאמר במקורות: רבי יהודה הנשיא עבר לציפורי, שאווירה מבריא, אך מקום היה מוכן לו בבית שערים. באיזשהו שלב רבי יהודה הנשיא עוזב את בית שערים, עובר לציפורי, אבל בוחר לחזור ולנוח את מנוחתו האחרונה בעיר שבה הוא עשה את שנותיו הטובות ביותר. המקום המרכזי לקבורה במדינת ישראל אליו מגיעים עשירי היהודים באותה תקופה. כך צומחת לה הניקרופוליס של בית שערים - עיר המתים.
בית המקדש חרב בשנת 70. רוב המצוות שהיהודים חיו לפיהם היו קשורים לבית המקדש: העלייה לרגל, הקורבנות, והיהדות מוצאת את עצמה ללא בית מקדש. ודאי היו תקוות לבואו של משיח במהרה בימינו, מרד בר כוכבא לא מחזיר את בית המקדש. העם היהודי נמצא במצב של משבר, ברור לא שאותן תקוות לא יתגשמו במהרה ההנהגה היהודית שמבינה את המצב הקשה ויוצאת מהמצב הקשה מבחינת היחסים עם השלטון הרומי מגיעה למפעל שאין כדוגמתו בתולדות העם היהודי והוא ליקוט כל אותן מסורות והלכות לתוך ששה סדרי משנה. דמות זו של רבי יהודה הנשיא, היכולת שלו להשיג שלטון ריכוזי. בימיו מתבטלות שלושת המשרות בסנהדרין. אין אב בית דין, אין חכם יש רק נשיא שבידיו מרוכזות כל הפונקציות. רבי יהודה הנשיא עושה דברים מהפכנים. דבר אחד לא נתנו לו לעשות. הוא רצה לבטל את צום ט באב. הוא טען שאין מקום להתאבל על חורבן הבית. יש לנו אוטונומיה, יש לנו תחיה רוחנית, יש לנו מפעל אדיר, ואין מקום להתאבל, צריך לשמוח על מה שיש ואת זה החכמים היהודים לא נתנו לו. כדי לשמור על זכר החורבן. הוא הצליח בכתיבת המשנה ליצור את הכלי שאפשר לעם היהודי להתמודד עם קיום ללא בית מקדש. זה עומד בבסיס המסורת היהודית היום. בית שערים וציפורי משמעותיים יותר ליהדות היום מאשר בית המקדש בירושלים.
עולים לתצפית ליד פסל אלכסנדר זייד
מקום של בורות מים - ריכוז נקבות.
זה הפסל היחידי של גנרל רוכב על סוס בארץ. המקום הזה ידוע מהשיר של אלכסנדר פן "אדמה אדמתי". בשיר זה יש פסוק שכדאי להבין אותו. "על גבעות שייך ארבק וחרתיה". שייך אברק הוא השייך הקבור בקבר הסמוך. אברק - הכד הקטן. והסיפור הוא על אריס שעובד את האדמה לאפנדי בעל הקרקעות. אותו פלאח הוא מוסלמי אדוק המקיים 5 פעמים ביום את התפילה ולפני התפילה צריך להיטהר ולכן יש לו את האיבריק- כד קטן שאתו הוא שופך ומיטהר. האפנדי בא ורואה את הפלאח שלו שבמקום לעבוד מתפלל, מה הוא עושה? שובר את הכד הקטן. התוצאה היא מעיין קטן ליד שדה יעקב. מי שרוצה להירפא שיבוא ל"ביצה" הקטנה הזו וידשדש בה. כמובן שהאפנדי נענש ומת. האריס - אותו אברק שנקבר כאן - על שמו נקראו הגבעות. חרטיה - החריטים, האריסים שעבדו פה את האדמה.
אל הגבעות רכשה הקק"ל בשנות העשרים מגיעה משפחה מכפר גלעדי. הדמות הבולטת בה היא אלכסנדר ואשתו ציפורה ואח"כ הילדים. אלכסנדר - יהודי שעלה לארץ מרוסיה. בתקופת העלייה הראשונה היה ממקימי ארגון בר-גיורא שאח"כ הפך להיות "השומר" שהקימו את כפר גלעדי. למשפחה היו הרבה בעיות בכפר גלעדי. לכן המשפחה עוזבת את כפר גלעדי והם מקבלים משרה בקק"ל לשמור על הקרקעות שנרכשו באותו זמן ע"י הקק"ל. הבוהמה התל-אביבית התאהבה במקום הזה בשנות ה- 30. הייתה כאן קבוצת הרועים ואנשים שאוהבים את האדמה ואת העמק הגיעו לכאן, וישבו סביב הדמות של אלכסנדר זייד. ולכן כשהוא נהרג בשנת 1938, אחד משירי הזיכרון שכותבים עליו נכתב ע"י אחד האנשים הצבעוניים ביותר של אותה בוהמה - אלכסנדר פן. זה החיבור דרך השירה, דרך הבוהמה לאלכסנדר זייד. משפחת זייד הייתה מעורה מאד בבוהמה. מעורה אצל הבדואים והיו קשרים טובים מאד. מאוחר יותר הבנים היו מעורבים מאד ביחידות המיעוטים בצה"ל בגלל הקשרים עם הדרוזים על הכרמל.
סביב הרצח התנהלה פרשה מאד מעניינת כי ידעו מיהו הרוצח. קאסם תאבש. התבקשה נקמה כמנהג הארץ. באו אל יגאל אלון בשנת 1938 ואמרו שצריך לעשות משהו. יגאל ענה שאנחנו הולכים להיות מדינה בדרך, ואי אפשר לעשות נקמת דם כי לא יהיה לזה סוף, צריך לעשות משפט. עשו משפט שדה של ההגנה, הוציאו גזר דין מוות ושלחו חוליה שתבצע אותו. החוליה הגיעה אל האוהל של קאסם תאבש, זיהתה שאכן זה האיש, אמרו לו שמוציאים אותו להורג בגלל זה, והוציאו אותו להורג. אח"כ ישבו במאסר אצל הבריטים כאלו שעשו את הרצח, אך אלה לא היו בני המשפחה. אלא אנשים שנשלחו לצורך העניין. זה יצר עוד תדמית למשפחת זייד אצל הבדואים מסביב. לא ישפך דם מסביב, זו לא תהיה נקמת דם אלא עסק ממוסד.
זה היה בשנת 1938, אלכסנדר זייד לקח אז תחת חסותו קבוץ צעיר שהיה כאן בגבעות של טבעון לפני שהוא עבר לישוב הקבע שלו. זה היה על רקע המרד הערבי 36-39, קבוץ אלונים עומד לעלות על הקרקע, נמצא כאן במחנה זמני. זייד יוצא מהבית ללכת פחות מקילומטר לישיבת הקבוץ, בדרך נשמעת ירייה והוא נרצח.
(הספר אנשי בראשית של אליעזר שמאלי - השומר חרמוני - אלכסנדר זייד)
תצפית: ברקע הרי נצרת, הגוש המרכזי של הגליל התחתון, ירידה לעמק, שדה יעקב, הסילו הגדול במרכז כפר יהושע, ע"ש יהושע חנקין שקנה את האדמה, רמת ישי, שמאלה גבעות אלונים שפרעם.
העמק לפנינו רואים את השיפולים של גבעת המורה את המגדל של מגדל העמק, שמעבר לו בדרך כלל רואים את התבור.
בעמק מולנו רואים את מאגרי המים של הקישון. מאגרי המים יושבים על הקישון המתנקז כאן ועובר בינינו לבין הכרמל, רואים למרגלות הכרמל את יוקנעם ואת רמות מנשה שמעבר להם אום אל-פחם. זהו שטח שיוצר ביצות. בשנים גשומות במיוחד יש כאן הצפות וביצות ואכן מוצאים שהאוויר כאן הוא אוויר בעייתי לרבי יהודה הנשיא ולכן הוא עובר לציפורי שם האוויר יותר נקי.
העמק - גידולים, דגנים, עמק יזרעאל. עמק יזרעאל הוא למעשה עמק חרוד עם העיר יזרעאל מעליו ובימינו שינו את שמו לעמק חרוד. אזור הגבעות מעלינו, הכרמל אזור לא מיושב, הקישון בואך למפרץ חיפה.
(גדעון) היה רעיון להקים ברמת ישי כפר של אורגים. רמת ישי - השם הערבי - אג'דה. כביש לכיוון נצרת.
הקישון מעביר את מי הביוב של חיפה למאגר כפר ברוך שם מטהרים את המים.
רכבת העמק עברה פעם בעמק מתחתינו. בכפר יהושע יש תחנת רכבת. רואים את ההבדל בין טבעון ששמרה על צביון מאד מיוחד לגבי הנוף לבין רמת ישי שהיא כפצע בנוף.
(נפתלי) מתחתנו במורד למטה יש למעלה מ- 20 מערות. יש בהן הרבה שרידים של יהודים. יש מנורות וחריטות. אלה מערות מרשימות. אסור לבקר בהן. הן חלק בתכנית פיתוח האתר בעתיד. הכשרת האתר נעשתה בשנות החמישים. היום, במצב של המדינה, אם מישהו היה מנסה לעשות באתר זה חפירות ארכיאולוגיות זה היה בלתי אפשרי. אתר זה לא נמצא על מפת קברי הצדיקים אף על פי שרבי יהודה הנשיא הוא אחד מגדולי האנשים.
אתרא קדישא הרסה פה מספר קברים במערות שמסביב. היה מאבק עם רשות הגנים. יש דרך עפר בסיבוב לאתר.
ירידה לאתר.
המוטו היה עבודה עברית, שמירה עברית. על הפסל יש את השומרים ומהצד חריטות של עבודה עברית. לפני כמה שנים הפסל כמעט התמוטט, שלחו אותו ליציקה מחדש.
בהקשר לתקופה זו אפשר לבקר בשלושה מקומות בארץ: בכפר גלעדי בבית השומר, בחוות השומר בסג'רה, וכאן זייד עם האישיות הזו.
האתר בית שערים - ברחבה ליד המזנון, שלוט, מרכז מבקרים, בית שערים בזמן המשנה והתלמוד. עם הזרימה ירושלים-יבנה- צפונה לאושה-שפרעם-ירידה לבית שערים- ציפורי-טבריה.
מרכז מבקרים צעיר אך בתפיסה שלו הוא ממש מערך מתודי להדרכה עבור מדריך.
מטרת הביקור כאן לנסות להבין על איזו יהדות אנחנו מדברים. מהי היהדות של ראשית המאה ה- 3 לספירה. היהדות שבתקופתה נעשה המפעל של חתימת התלמוד והמשנה. לעשות השוואה בינה לבין יהדות ירושלים של בית II.
ישנו ציטוט מהתלמוד הבבלי "גלתה סנהדרין מירושלים ליבנה, משם לאושה ושוב ליבנה ומשם שוב לאושה" יתכן שהתלמוד הבבלי לא מעודכן במה שהיה כאן. התלמוד הירושלמי לא מזכיר זו.
למה דווקא כאן צומחים הדברים. למה מתפתחת כאן כזו עיר מתים. זה קשור לשלוש כתובות שהתגלו במערה מס' 14. דרכה נפתח את הסיור. הכתובות: האחת - רבי שמעון, השניה זו של רבי גמליאל, והשלישית אנינה הקטן. כשרבי יהודה הנשיא היה על ערש דווי התכנסו כל החכמים והוא קרא אליו את שני בניו: רבן שמעון ורבן גמליאל. והוא בקש שמי ששימש אותו בחייו גם ישמש אותו במותו. רבי חנינא. שלושה אלה נכנסו. הוא חילק ביניהם את התפקידים. היה ברור לו שבניו לא יוכלו לרכז את כל התפקידים כמו שהוא עשה ולכן הוא חילק. רבי שמעון - חכם, רבן גמליאל - נשיא, ורבי חנינא - אב בית הדין. כשמגלים את שלושת אלה במערה סגורה סביר להניח שזה יותר מסתם מקרה, כפי הנראה זו מערת הקבורה של המשפחה.
ציטוט נוסף: "רבי מוטל בציפורי ומקום מוכן לו בבית שערים". הקבורה של רבי יהודה כאן הופכת את המקום הזה למה שהוא. במרד גאלוס הוא חרב.
הסבר מה עשינו ליד הדגם. העיר למעלה, קודם הייתה העיר, ימי בית שני. כשנקבר רבי יהודה הנשיא זה הפך את המקום לבעל חשיבות בין-לאומית מבחינת העולם היהודי באותה תקופה. הגיעו מתימן, טורקיה, ומעירק של ימינו להיקבר כאן.
ליד אחוזת הקבר של רבי יהודה הנשיא: זוהי מערכת משפחתית, לא ציבורית. יש כאן אולם גדול שמעבר לו יש חדר קטן בקצה שבו יש שני שקעים חצובים בסלע. ר' יהודה הנשיא בקש שלא יישאו הספדים בלוויה שלו. ושחודש אח"כ יקימו ישיבה על קברו ודבר חשוב שתהיה ארונו נקובה בארץ - חצוב בסלע. לא ארון מפואר. כאן יש קבר צנוע ללא כתובת. כנראה שאין כתובת כי כולם ידעו במי המדובר אך ליד הילדים יש. לכן כתוב על השלט - "קברו המשוער של רבי יהודה". אבל כפי הנראה על סמך השמות של הבנים, וחנינא שהיה המזכיר שלו אפשר לשייך את המערכת הזו למשפחתו של רבי יהודה הנשיא.
בחזית: מעל המערכה מערכת מדרגות - יתכן שזו הישיבה - המקום שבו נשאו את הדברים ואת האזכרה חודש לאחר הלוויה.
פתח המערה עצמה הן שלוש דלתות המובילות לתוך מבנה. ידוע מירושלים שעולם המתים משקף את עולם החיים. כאן רואים למעשה כניסה לבזיליקה - אולם תווך ושתי סיטראות. אפילו את הדלתות חיקו חיקוי שלם. דלת הייתה עשויה מעץ אבל מצופה בברזל, איך חיברו את הברזל - במסמרות, אפילו שיחזרו את ידית הנקישה. (המערה נעולה, אפשר לקבל מפתח, אך אפשר להיכנס רק בקבוצות של 15 איש בכל פעם).
בית שערים זה אתר מורכב. למעלה מ 20 מערכות, רובן מערות קטנות שנחצבו על ידי אותם עשירים שהיה להם את הכסף לעשות את המסע לארץ. נוח לחצוב פה - קירטון.
יש רמזים על מוצא האנשים. יש את המערה הסורית - הביאו לכאן את הרב הראשי של יהדות סוריה שעלה לארץ לפני שנתיים ועשו פתיחה מחודשת של המערה. מערה ליד היא מערת המעלות כי מגיעים אליה בגרם מדרגות. שיטות הקבורה מעניינות: סרקופגים, מקמרים חצובים בסלע שמניחים בתוכם ושקתות חצובות ברצפה. כאן רואים את הקברים של העשירים.
יש כאן קבר של סוחר אריגים, יש רמז בכתובות למקצועות של האנשים.
פתחו היום שביל שעובר מעל המערה של משפחת הנשיא, שביל המאפשר ביקור גם במערות הקטנות. לא רלוונטי לקבוצה גדולה.
רוב המערכות הן מערכות משפחתיות קטנות של עשירים. חלקן מפוארות יותר של משפחות מכובדות יותר, כפי הנראה סביב אחוזת הקבר של משפחתו של רבי יהודה הנשיא התפתח כל הסיפור הזה. יש גם מערכות ציבוריות.
ניצבים בפתח מערכת מס' 20. כשמסתכלים בצד הימני מוצאים דברים שנמצאו באתרם. החלק המרכזי שוחזר. הכניסה מחזירה אותנו למערה של משפחת הנשיא. היא משחזרת מה ראו האנשים כשראו חזית של בית באותה תקופה. הם ראו מבנה עם שלוש דלתות שהובילו לאולם תווך ושתי סיטראות, כשבאים לבתי כנסת של אותה תקופה זוהי התמונה.
אם מסתכלים על הפתחים, פתח אחד מרכזי גבוה, שני פתחים משניים בצדדים.
הבעיה בבית קברות הייתה, שבמקום שבו היו קברים היו אנשים שרצו לשדוד אותם. ולכן צריך לסגור אותם על מפתח ובריח, היה משמר בתי קברות שעשה פטרולים.
הארון הראשון בכניסה - רואים סרקופג - פרוש המילה - אוכל בשר. בדרך כלל השאירו את הגופה בארון עד שהתעכל הבשר ונשארו רק העצמות. ואת העצמות היו מובילים לקבורה במקום אחר, אך מי שהיה לו ממון זה היה מקום קבורתו האחרון.
מה שמעניין בסרקופג הזה היא הכתובת שנמצאת עליו. "כאן הן מונחות, אטיון, בתו של רבי גמליאל (שם פופולרי באותה תקופה) בן נחמיה (גם שם פופולרי) שמתה בתולה בת 22 שנה ואטיון בתו של רבי יהודה בנו של רבי גמליאל שמתה בת תשע שנים וששה חודשים, עמידתן עם הצדיקים". זו עברית שאנחנו מסוגלים לקרוא אותה. המעניין הוא ההפרדה בין האחת לשניה, לגבי זו בת התשע לא ציינו שהייתה בתולה. זו בת העשרים ושתיים ציינו שהיא עדיין לא הייתה נשואה. השמות חוזרים על עצמם.
תוך כדי הליכה במסדרון שמים לב שיש עיטורים גיאומטריים על הסרקופגים, יש עיטורים צימחיים מעט מאד כתובות. יש חדר שיש בו ארונות מקמר. אלה הם חדרי משפחה בתוך המערכת הציבורית. אנחנו מגיעים לארון האחרון.
מדברים על יהדות שהכתב שלה הוא כתב עברי כמו שלנו היום. השפה משותפת שלנו ושלהם, שפה של ימי הבית השני.
תפיסת המוות בעולם היהודי. בימי הבית הראשון כל הדור ההוא נאסף אל אבותיו. היהדות שחוזרת מבבל בימי בית שני שונה לגמרי כבר בתפיסת המוות שלה. זה בא לידי ביטוי בספר דניאל. היהודים בימי בית שני כבר לא נאספים אל אבותיהם, כל אחד נקבר לעצמו, כי מתחילה תפיסה של צדיק וטוב לו ורשע ורע לו, דע מאין באת ולאן אתה הולך. היהדות כאן בבית שערים באותה תפיסה. קבורה אישית שכשיבואו ימי המשיח אפשר יהיה לזהות מיהו מי.
הארון הזה נראה כעבודה זרה. כשמסתכלים על דמות של אריה לפי הרעמה. יש שני אריות. הורדוס כשהציב את העיט הרומי בפתח בית המקדש זה עורר מהומות. כדי להסביר את הדמויות על הסרקופג הזה אפשר לעבור לבית המרחץ בעכו, זה של אפרודיטי. כשרבן גמליאל הלך לרחוץ בו ושאלו אותו לפשר הדבר, אמר להם: לא אני באתי בתחומה, היא באה בתחומי. זה תירוץ קלוש. מה שהוא אמר עוד זה שלא עושים מרחץ נוי לאפרודיטה אלא אפרודיטה היא נוי למרחץ. זה שאנחנו נכנסים פנימה ומשתינים בפניה זה לא לכבודה. ז"א המשמעות של פסלים בתקופה זו כבר לא מה שהייתה קודם. העולם הפגני לא מהווה עבור היהדות סכנה. ההתמודדות שלו היא מול הנצרות שעלתה. הפסלים הם עיטורים. ברור לנו שזה שונה מירושלים של ימי בית שני. בקברים של ירושלים של בית שני יש עיטורים צמחיים וגיאומטריים.
דרך הממצא הארכיאולוגי אפשר להקיש על השינוי שעובר העם היהודי.
עוד דוגמא להבין דרכה את ההבדלים בתפיסות. בתו של רבי יהודה הנשיא למדה יוונית. שאלו אותו מה פתאום אמר להם שיש הבדל בין החכמה היוונית ללשון היוונית. ז"א שצריך להתאים לעולם הגדול.
חלק מהארונות חצוב מהקירטון המקומי אך חלק מהארונות עשוי מאבני גיר. הגיר הוא מהכרמל. בכרמל יש רמז לתעשייה של ארונות קבורה. ליד המוחרקה יש חורבה שנקראת חורבת קובה. באתר זה יש ארון קבורה שהתחילו לעבוד עליו אך לא סיימו. צמוד לסלע יש ארון ששלושת צדדיו גמורים כבר אך החלק הרביעי סדוק. סביר להניח שאחת הפרנסות של אנשי הכרמל היה עיטור ארונות קבורה והורדתם לבית שערים בה היו אנשים ששלמו הרבה כסף עבור המוצרים האלה.
הולכים עד סוף המסדרון ואז שמאלה.
יש קברים פרוצים.
ארון מעוטר בשני ארונות, שור באמצע, עיט, סמלים של עוצמה ושל שלטון. מישהו עשיר שנקבר כאן ורצה לציין שהוא בעל ממון. היה לו כסף לשלם לאומנים טובים יותר מאשר בעל ארונות אחרים, שלם וקבל עבודה יותר טובה. רואים שאנשים עובדים לפי מודלים. כולם עושים את אותם עיטורים רק האומן שונה - לפי היכולת הכלכלית. הארון הזה הוא אחד הדוגמאות היפות לזה. שוב רואים שזו יהדות שונה לגמרי. אם יהודי בירושלים בימי בית שני היה עושה את זה היו אומרים שהוא לא יהודי. היו סוקלים אותו. כדי לחדד את העניין עוברים למסדרון הראשי וממשיכים הלאה.
מאחורינו, כשדברנו על אדריכלות רומית, רואים אמנות קלאסית המזכירה את בית שאן. האומנות הייתה ברמה. ארון הניקאות. הוא מעלה שאלה הרבה יותר חמורה מאשר שוורים ואריות. רואים כאן את המיתולוגיה היוונית. אלת הניצחון, ניקאה, שעל שמה נקראת חברת הנעלים נייק. הסמל שלה הוא כמו כנף. בעולם הרומי נקראת ויקטוריה - ויקטורי, והנה היא מופיעה על ארון קבורה יהודי. אולי הם יהודים מתייונים. נמצאים כאן תיאורים מפורטים של המיתולוגיה היוונית. זה בדיוק כמו בסיפור של אפרודיטי.
עד לפני שנתיים היו חסרים סממנים יהודים. רוב המנורות התגלו באותן מערות קבורה שלא מבקרים בהן היום, אבל עשו מאמץ ופתחו חלל נוסף שלא היה פתוח עד עכשיו למבקרים.
המנורה חרוטה על הקיר. המנורה הופכת להיות אחד הסמלים המובהקים של העם היהודי, היא סמל החורבן כי יש אותה על שער טיטוס. אותה מנורה שהופיעה במקדש, היא מופיעה בבתי כנסת. את המנורה מוצאים אותה הרבה במערכות הקטנות יותר. הן בדרך כלל חרוטות בכניסה בדרך כלל שתי מנורות חצובות בסלע. הסלע פה הוא סלע קירטון רך, נוח לחריטה. המנורות חרוטות עם הכן שלהם, עם העמוד. כאן רואים מנורה שהכן והעמוד שלה נשברו. אך רואים יפה את שבעת הקנים. מדינת ישראל לפני חמישים שנה בחרה את המנורה שעל שער טיטוס להיות הסמל שלה, סמל המדינה. יש כאן אלמנט מובהק שמצביע על היהדות של המקום.
חוזרים אחורה ופונים שמאלה.
יש שני ארונות. מקום טוב כאן לסכם את הסיור מאחר וכאן יש אור. אחד הארונות הוא מילון מפתח לכל העיטורים שרואים בבית שערים. יתכן מאד שהאדם שהזמין את הארון הזה, בחר את כל הדוגמאות מספר הדוגמאות של האמן. הכל אבל בקטן. רואים כאן חזית של מבנה שבתוכו יש אריה. שני אריות שביניהם יש ראש של שור, רואים את דמות העיט. מסביב הרבה עיטורים גיאומטריים וצמחיים ואת המחרוזות הקלאסיות שמכירים מהארכיטקטורה ומהאדריכלות הרומית. זה משקף את העולם התרבותי והחומרי של אותם ימים. היהדות היא יהדות שמושפעת מהעולם הקלאסי. היא לוקחת לתוכה מהעולם הקלאסי מבחינת התרבות החומרית אך לא מהמשמעות של העולם הפגאני הדתי. עולם זה מאבד מהמשמעות שלו מבחינה דתית היהדות לא. זו יהדות אחרת.
ממול, יש כתובת על הארון, המלה האחרונה היא שלום. 1700 שנה אחרי אפשר לקרוא את העברית הכתובה עליו. היהדות שמתחילה לקבור כאן את המתים שלה בעקבות רבי יהודה הנשיא בסביבות שנת 220, היא יהדות שונה לגמרי מהיהדות שלפני שנת 70 לספירה. היא יהדות שנמצאת ללא מקדש. היא נאלצת לחפש כלים אחרים. היא מלקטת את כל המסורות, את כל ההלכות שהיו לה, מקבצת אותם לתוך המשנה, קובעת דברים שמאפשרים קיום ללא מקדש. זוהי גם יהדות שחיה בעולם סובב שונה לגמרי. אין יותר הפרדה בין עולם פגאני לעולם יהודי, היהדות מאמצת לתוכה דברים שהם חלק מהתרבות החומרית. ללא חשש. משתמשים בהם לעיטור, נוי בלבד. על רקע זה אפשר להבין גם מה עושה גלגל מזלות בתוך בית כנסת. זה חלק מהעצמה הגדולה של רבי יהודה הנשיא. מתוך החולשה הגדולה שלאחר החורבן ולאחר מרד בר-כוכבא, באה תקופת זוהר לעם היהודי. זוהי יהדות שמסתכלת על העולם הפגאני מנקודה של עוצמה. ומאמצת חלק מהתרבות החומרית בלי לחשוש. אנחנו נמצאים בבית הקברות המרכזי של העם היהודי באותה תקופה. בירושלים לא קוברים אז, לירושלים אין גישה ליהודים ולכן חשוב וקדוש להיקבר בארץ ישראל, הכי חשוב להיקבר בירושלים, אך מאחר ויהודים לא יכולים להיקבר בירושלים הם מחפשים מקום חשוב להיקבר בו בארץ. והוא המקום שבו נמצא מרכז הישוב היהודי. והמקום המרכזי של הישוב היהודי הוא איפה שנמצאת הסנהדרין. ומרכז הסנהדרין הוא סביב רבי יהודה הנשיא. כאשר רבי יהודה הנשיא נקבר פה, הוא הפך את המקום לירושלים של העם היהודי. לפרק זמן קצר, שבין 220-352 - 130 שנה בית שערים היא ירושלים של העם היהודי.
עד 323 אפשר היה לחשוב, על רקע היחסים עם השליט הרומי שאולי יש אפשרות שירושלים תבנה מחדש. מ 323 זה כבר עולם נוצרי ביזאנטי ואז ברור למה לא.
נקודה נוספת למחשבה, הכנסיות הראשונות בארץ נבנו בירושלים ובבית לחם - הם נבנו ביהודה הן לא נבנו בגליל, לגליל היה קשה מאד לנצרות לחדור. למרות שעיקרה של הנצרות היא בגליל. הכנסיות בגליל נבנו במאות ה- 5-6 לא קודם וזאת משום שיהודה הייתה ריקה מיהודים בעוד שהגליל היה מלא ביהודים. זו תקופת הפריחה של הגליל.
עד עכשיו בבית שערים עמדנו על המשמעות של מעבר הסנהדרין הנה. ניסינו להבין את דמותו של רבי יהודה הנשיא, שהוא הדמות המשמעותית והנושא של המשנה הוא הנושא החשוב מבחינת ההיסטוריה ותולדות העולם היהודי. וניסינו להבין דרך הממצא הארכיאולוגי איזו יהדות אנחנו מדברים. זה היה הזרם המרכזי של היהדות באותו זמן.
הייתה אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. לפני עליית הנצרות יש תקופת פריחה שנותנת לנו את שני המפעלים של המשנה והתלמוד.
ניכנס למערה הבאה שהייתה עד לפני כמה שנים המוזיאון של בית שערים.
זה נראה כמוזיאון מתחילת שנות החמישים. את התמונות כבר הורידו. אבל את הכתובות השאירו. אנחנו רואים כאן דגם של המנורות מהמערכות האחרות, כמה דלתות ודברי הסבר, יש פה את פרוש המלה סנהדרין שביוונית זה מועצת זקנים, מועצת החכמים. אפילו המילה סנהדרין מקורה בעולם ההלניסטי.
נכנסנו למערה שבמקורה הייתה בור מים. הפתח של בור המים הוא למעלה. באותה תקופה הבור הפסיק לתפקד כבור מים והפך להיות מפעל תעשייה. איזו תעשייה? תעשיית זכוכית. לתעשיית הזכוכית צריך חול. חול יש במפרץ חיפה. חומרי בעירה יש פה בסביבה מחורשות האלונים ומהכרמל. מחממים ובאמצע נגמרו העצים. נשאר לנו פה גוש זכוכית, הגדול ביותר שנשאר מהעולם העתיק. מלבד העובדה שהייתה כאן חקלאות, ותעשייה חקלאית של בתי בד וגתות, הייתה כאן גם תעשייה שקשורה לזכוכית. עוד אחד מסודות העושר. כשמסתכלים על הכלים שנשארו גם כאן וגם בקברים רואים את כלי הזכוכית. פסלון שיש, כלי יין, כלי בישול, מסמרים מאותה תקופה. בכוך רואים ארונות עופרת שבהם הטמינו את המתים. ומאחורינו רואים דגם של מוזוליאום. את המוזוליאום שחזרו לפי הממצאים בשטח ובעיקר על פי הקשת שנמצאת בקברו של רבי יהודה. קשת מעוטרת בהרבה מאד דמויות, בבעלי חיים ובעיטורים צמחיים.
אם במאה ה- 3 בתחילתה זה בור מים הרי בסופה זהו מפעל זכוכית.
בחוץ ליד הקבר של ראש בית הכנסת מצידון
יש מערכות גדולות מערכות אך הכל מתפרס עם מערכות קטנות. הזכרנו את העובדה שמגיעים לכאן מתימן, מערב, מלבנון, מאנטיוכיה ומעירק שבימינו. כאן מערת הקבורה של ראש בית הכנסת הצידוני. רואים שלאיש היה כסף לפי הכניסה. הכניסה היא מבזלת. פה באזור אין בזלת, בזלת מביאים או ממגידו או ממזרח הגליל התחתון או מהגולן.
רואים את השביל שעולה למעלה כשעולים בו אפשר לראות עוד מערכות קברים.
מרכז המבקרים בכניסה
רואים את הפתחים של מערות הקבורה גם אלה שלא בקרנו בהם. רואים שהפתחים חוזרים על עצמם, הם משחזרים את דלתות הבתים של אותה תקופה. על אחת הדלתות מנורה שזה סמל יהודי, ראש שזה פסל ומסכה והכתובת היא ביוונית. הלשון היוונית, כמו אצל רבי יהודה הנשיא. זהו השילוב, אותה יהדות חדשה שמובילה את היהדות באותה תקופה.
בצד השני, קברי המקמר שראינו אותם במערכת הציבורית. רואים את הקברים החצובים בתוך הסלע נקובות, עמוקים, זה קבר כדוגמת קברו של רבי יהודה הנשיא, חצוב ברצפה. רואים את הסרקופגים המפוארים שראינו, ואת ארון העופרת, שעליו יש מנורה. כפי הנראה אותם ארונות שאתם הובילו מחוץ לארץ. זוהי יהדות כמו שראינו בימי בית שני: יש תחיית מתים, יש צדיקים, יש רשעים. האמנות שונה לגמרי.
כאשר מסתכלים על האחוריים של הלוח שהתחלנו ממנו, רואים את המנורה מצד אחד, ואת ניקאה בצד השני. עדיף לראות קודם את המקור ואח"כ לבוא הנה ולסכם. היהדות שבתוכה יש את המיתולוגיה היוונית, לא במשמעותה הפגאנית אלא במשמעותה העיטורית. הדבר האחרון הן השפות שמוצאים אותה כאן.
בכתובות יש לנו את היוונית, הארמית, והעברית. בבית שאן ראינו שאת יהודי הגליל לא היו מעבירים לפני התיבה, הם לא יכלו להיות שליחי ציבור. לא ביישנין, לא חייפנין, ולא טבעונין. מפני שהא' והע' מתחלפות, והה' והח' מתחלפות. יש השתקפות לזה כאן.
החלק האחרון. העתקי הכתובות, העתקי הכתבים המתארים את המקצוע. בנוסף לכך הדפדפת העשויה מנירוסטה, פלדת אל-חלד ומוטבע הציור או התרשים, כך שאפשר לדפדף ולראות את הדברים. מפה יפה שנותנת לנו את הנקודות שמהם הגיעו הנה המתים. שהותירו כתובות: עציון גבר, חמייר, תימן, אנטיוכיה, תדמור, פלמירה ומאזורים בעירק של ימינו. הגיעו גם ממקומות רבים אחרים.
זו התקופה שרבי יהודה הנשיא מתחיל לרכז את המפעל של חתימת המשנה. החתימה עצמה נעשתה בציפורי.
אחד הגנים הלאומיים הראשונים שמדינת ישראל הכשירה.
