שמעון אביבי, ינואר 2004, טבת תשס"ד
|
|
בשונה מן הרוב הערבי בארץ-ישראל המיעוט הדרוזי שיתף פעולה עם היישוב היהודי, או שמר על נייטרליות בסכסוך היהודי-ערבי, הן ב-25 השנים שקדמו למלחמת העצמאות והן במלחמה עצמה.
היישוב היהודי שאיבד במלחמה רבים מבניו ושהמערכת הכלכלית נפגעה קשות, אך החל לעצב מחדש ולהתאים את מוסדותיו הפוליטיים והחברתיים לתנאי מדינה עצמאית.
גם האוכלוסייה הערבית שינתה פניה לחלוטין: מקהילת רוב הפכה למיעוט במדינה החדשה; סבלה פגיעות רבות בנפש וברכוש; בני משפחות נותקו זה מזה; המנהיגות וחלקי החברה החזקים, מבחינה כלכלית ופוליטית, עזבו את הארץ ונותרו מחוץ לגבולות המדינה, רובם כפליטים; מוסדות החברה הערבית התמוטטו כליל.
העדה הדרוזית, לעומת זאת, נשארה להתגורר בכפריה. אף לא יישוב דרוזי אחד ננטש במלחמה. חברה זו כמעט ולא סבלה קורבנות בנפש וברכוש במהלך המלחמה. האוכלוסייה הדרוזית, שכאמור שיתפה פעולה עם ישראל, וחלקה אף שירת בצה"ל, מצאה עצמה בסיום המלחמה בצד המנצח. טבעי הדבר, שבמצב כזה, תצפה ליחס אוהד מצד השלטונות היהודיים ולקבלת עדיפות בטיפול בה ובכפריה, לעומת שכניה הערבים.
בדפים אלה יסקר תהליך עיצוב מערכת היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הדרוזים, תהליך שהתגבש בעיקרו בשני העשורים הראשונים למדינה. |
|
 |
| השייך אמין טריף מברך את הנשיא הרצוג ואת ראש הממשלה שמיר ביום העצמאות ה-40 |
|
|
היבטים גיאוגרפיים, דמוגרפיים וכלכליים
|
|
הדרוזים בישראל מתגוררים ב-22 יישובים, מהם 21 כפרים ועיר אחת (שפרעם). יישוביהם נמצאים בחמישה אזורים, כולם בצפון הארץ, כולל הגולן.
עם הקמת המדינה מנו הדרוזים כ-14 אלף נפש. כיום מניינם כ-105 אלף.
ברוב כפריהם מהווים הדרוזים רוב מוחלט (מעל 90% מהתושבים); בשלושה הם מהווים בין יותר ממחצית לשלושה רבעים ורק בארבעה יישובים הדרוזים מהווים מיעוט. מאז קום המדינה שמרו הדרוזים על חלקם היחסי בקרב המיעוטים בישראל - כ-9%, בעוד שהעדה המוסלמית הגדילה את חלקה מ-70% ל-80%, ואילו אצל הנוצרים חלה ירידה ניכרת בחלקם היחסי מ-21% ל-11%.
שיעור הפריון הסגולי של האישה הדרוזית הינו 3.07 (ירידה של 58% לעומת השיעור בשנות החמישים). שיעור הפריון של האישה המוסלמית הינו 4.74, של הנוצרית 2.55 ושל היהודייה 2.66.
בשל האחוז הגבוה של הילדים בקרב בני העדה (כ-36% עד גיל 14) נחשבת האוכלוסייה הדרוזית בארץ לצעירה. פרנסת העדה מוטלת על כרבע מבניה.
בשנות החמישים עסקו בחקלאות כ-60% מהמועסקים הדרוזים. כיום עוסקים בתחום זה רק כ-2.5%.
ב-12 יישובים דרוזים ענף מערכת הביטחון (צה"ל, משטרה, מג"ב, שב"ס) הוא הגדול ביותר מבחינת שיעור המועסקים בו.
ענף התעשייה בולט בחשיבותו בקרב הדרוזים. שיעורם בענף זה (28.6%) עולה על חלקם של בני העדות האחרות.
4.8% מבין המועסקים הדרוזים הם אקדמאים (לעומת 5.2% מוסלמים, 10.1% נוצרים, ו-11.9% יהודים). 70% מהאקדמאים הדרוזים עובדים בתחום ההוראה (לעומת 51% אצל המוסלמים, 35.1% אצל הנוצרים ו-23.9% אצל היהודים).
מספרם הגדול של הדרוזים העובדים במערכת הביטחון בא לידי ביטוי בשיעור הגברים הדרוזים לפי עשירוני הכנסה. מכיוון שהמשכורות במערכת הביטחון גבוהות יותר מהשכר הממוצע במשק, שיעורם של הגברים הדרוזים בעשירונים התחתונים קטן לאין ערוך משיעורם של המוסלמים והנוצרים, ושיעורם בעשירונים העליונים גדול יותר משיעורם של בני המיעוטים האחרים. |
|
|
|
שני אירועים עיקריים תרמו להתפתחות שיתוף הפעולה בין דרוזים ליהודים בתקופת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. הראשון היה הימנעות הדרוזים, ככלל, מהשתתפות במרד הערבי (1936-1939). האלימות שפרצה בין ערבים ליהודים באותה תקופה הביאה לאיבה עמוקה ומתמשכת בין שני הצדדים. מכיוון שרוב הדרוזים בארץ-ישראל נשארו ניטרליים באותה עת היהודים ראו בכך סימן לידידות אפשרית. העובדה שהנייטרליות של הדרוזים הביאה להתקפות נגדם מצד כנופיות מוסלמיות, עוררה בקרבם חשש מהמנהיגות הלאומית הפלשתינית.
האירוע השני היה המשא והמתן בין הדרוזים לבין היהודים על העברת הקהילה הדרוזית בארץ-ישראל להר הדרוזים בסוריה ורכישת נכסי דלא ניידי שלהם על ידי היהודים. האחרונים ראו בקיום המשא והמתן דרך ליצור קשרים עם הדרוזים בסוריה, וביחוד עם מנהיגם סלטאן אל-אטרש, שנתפס כלאומן ערבי חשוב באותה עת. היהודים קיוו כי יחסים טובים אתו ישרתו את האינטרסים הציוניים באזור. הדרוזים בארץ-ישראל שימשו כמתווכים בין שתי הקהילות והניסיונות לממש את תוכנית ההעברה חיזקה את הקשרים בין דרוזים ויהודים. |
|
|
|
כשפרצו מעשי איבה בין יהודים לערבים בעקבות החלטת האו"מ על חלוקת ארץ-ישראל בחודש נוב' 1947, דרוזים ויהודים, שהקימו קשר בתקופת המרד הערבי ולפניו, שאפו למסד את מגעיהם. ההימור הפעם היה גבוה. הנסיגה הבריטית הצפויה מארץ-ישראל הביאה לכך ששני הצדדים, היהודי והערבי, נלחמו כדי לעצב את דמותו העתידית של האזור. בהימשך מלחמת האזרחים החלו מדינות ערב להצהיר על כוונתן לפלוש לארץ-ישראל אחרי נסיגת הבריטים ו"לדחוף את היהודים אל הים". למרות המגעים שהיו להם עם יהודים בתקופת המנדט, דרוזים רבים האמינו כי צפוי ניצחון ערבי במלחמה. אמונה זו התחזקה עם בואו של "צבא ההצלה הערבי" לארץ-ישראל, שכלל גם גדוד דרוזי מסוריה. תבוסתו של גדוד זה בחודש אפר' 1948 בקרב רמת-יוחנן הייתה בעלת משמעות מכמה בחינות. הדרוזים שתמכו במטרות הגדוד נוכחו בהתנפצות הערכתם שהמעיטה ביכולת הלחימה של היהודים, במיוחד כאשר הניצחון היהודי הושג בהמשך לתבוסות ערביות אחרות באותו חודש. הדרוזים שתמכו מלכתחילה בצד היהודי ראו בתבוסה ברמת-יוחנן הצדקה לעמדתם. היהודים, משום הקרב הקשה בו ניצחו, הבינו את החשיבות הצבאית בהשגת הנייטרליות הדרוזית, ובמיוחד החשיבות האסטרטגית שבהשארת הדרוזים הסורים והלבנונים בארצותיהם ומניעת הצטרפותם לקרבות בגליל. המחוות הידידותיות שנעשו על ידי קצינים מהגדוד הדרוזי אחרי תבוסתם, היו אף הם סימנים מעידים חיוביים לעתיד שיתוף הפעולה בין הדרוזים ליהודים.
לאחר צאת הבריטים (14 במאי 1948), התחשלה הברית הדרוזית-יהודית כתוצאה ממספר ארועים: הראשון -הקמת היחידה הדרוזית בצה"ל. התגייסותם לצבא היתה פעולה שאין ממנה חזרה, היא קשרה אותם לצד היהודי וגרמה לכך שייחלו לניצחון יהודי. הקרב המבוים על שפרעם (כיבוש שפרעם נעשה בתיאום עם הסוכנים הדרוזיים המקומיים של הש"י, שדאגו לכך, שהמיליציה הדרוזית תאפשר כניסת צה"ל לעיר ללא קרב. המיליציה המוסלמית גילתה התנגדות מעטה והעיר נפלה בידי צה"ל כפרי בשל) בחודש יולי 1948 סימן שלב חדש בברית המתפתחת. מבחינת ישראל זו הייתה הפעם הראשונה בה מומשו בגלוי רווחים טקטיים מהברית עם הדרוזים. הניצחון בשפרעם הביא להשתקת אלה בממסד הפוליטי בארץ, שפקפקו בחשיבות הקשר עם הדרוזים, וראו בו בזבוז זמן, משאבים וכסף. ההצלחה בשפרעם דרבנה את משרד-החוץ לפעול בקרב הדרוזים בגליל המערבי, בסוף קיץ 1948, כדי להבטיח את תמיכתם בישראל. כתוצאה ממאמצים אלה רוב מנהיגי הדרוזים בארץ-ישראל הצטרפו לברית.
הקרב ביאנוח בסוף חודש אוק' 1948 היה האירוע הצבאי הגדול האחרון של הברית הדרוזית-יהודית במלחמת העצמאות. מחד גיסא, אירוע זה מסמל שבר בשלשלת הברית מכיוון שמספר כפריים דרוזיים שיתפו פעולה עם צבא ההצלה הערבי במתקפה נגד היחידה הדרוזית של צה"ל. אך מאידך גיסא, העובדה שהתנהגותם נתפסה כבגידה על ידי הישראלים, מהווה אינדיקציה לכך שהיהודים ראו בדרוזים בני ברית. העובדה שכפריים אלה הורשו להישאר בבתיהם, בעוד שבה בעת מוסלמים ונוצרים מכפרים אחרים, שנשארו נייטרליים, גורשו מיישוביהם - מצביעה על הרמה הגבוהה אליה הגיעה הברית הדרוזית-יהודית.
הרווחים של היהודים מברית זו ברורים. ככול שישיגו יותר ידידים באזור כך יוקל ביסוס המדינה בארץ-ישראל. המדיניות של שאיפה ליחסים טובים עם הדרוזים התאימה למדיניות הישראלית הרחבה, שמייצגה הבולט היה בן-גוריון, ואשר דגלה בפיתוח קשרים עם מיעוטים דתיים ואתניים ברחבי המזרח התיכון (ברית המיעוטים). בהקשר זה הדרוזים בארץ-ישראל נתפסו כגורם מגשר לברית אפשרית עם אחיהם בסוריה, וכמי שיוכלו למנוע מהדרוזים בסוריה ובלבנון מלתמוך בצד הפלשתיני. זאת ועוד, הברית עם הדרוזים בני הארץ אפשרה להפגין כי מיעוט ערבי במדינה יכול להזדהות עמה ולהשתלב בה, וכי דרך האיבה והעוינות בה נקטו המוסלמים הייתה בחירה גרועה מצדם.
עמדת הדרוזים כלפי היהודים הייתה מורכבת יותר. הדרוזים לא קיבלו החלטה כוללת ועקבית לתמוך בצד היהודי בתחילת המלחמה. היו בקרב הדרוזים משפחות שקיימו קשר עם היישוב מאז ימי המנדט ופעלו לצדו. פעילות זו הביאה יתרונות לעדה הדרוזית בתקופה קשה. הם קיבלו רשיונות תנועה מיוחדים, על מנת להביא אספקה לכפריהם, קיבלו רשות לקצור את יבולם והמשיכו להחזיק ברוב אדמותיהם ובתיהם בתום המלחמה.
הייחוד הדרוזי, אותו עודדו הגורמים הציוניים, הביא לכך שהדרוזים לא חשו צורך להצטרף אל התנועה הלאומית הפלשתינית. רוב הדרוזים בארץ-ישראל לא התייחסו למלחמה במונחים לאומיים אלא ראו אותה במונחים דתיים, כעימות בין יהודים למוסלמים. כך, עמדו בפניהם שתי אפשרויות: לחיות כמיעוט במדינה יהודית, או לחיות כמיעוט במדינה מוסלמית. בגלל תחושות הניכור שלהם מהעניין הלאומי הפלשתיני, ובשל היותם מיעוט קטן במאבק בין כוחות גדולים, גרסו מרביתם שעליהם להישאר נייטרליים, ככול שהדבר אפשר, ובהגיע המועד - להצטרף אל הצד המסתמן כמנצח, כלומר, שלטון שיהיה חזק ויציב. זוהי מדיניות "הקיר העומד" (אל-חיט אל-ואקף) על פיה הדרוזים הכריעו, באופן פרגמטי, במי יתמכו. |
|
שני העשורים הראשונים למדינה
|
|
ראשי המדינה לא דנו באופן מסודר בשאלות היסוד הנוגעות ליחסי יהודים-דרוזים בישראל ולמדיניות כלפי המגזר הדרוזי, אך הם סימנו לעצמם יעדים בתחומים אלה: העדפת הדרוזים על פני מיעוטים אחרים במדינה; הרחבת הקווים המפרידים בין הדרוזים לבין המוסלמים וטיפוח הייחודיות הדרוזית. יעדים אלה לא תורגמו לתוכניות עבודה מסודרות להשגתם, תוכניות הכוללות מטרות, שיטות פעולה, לוח זמנים, אבני דרך, גורמים אחראיים לביצוע, תקציב, פיקוח ובקרה על ביצוע וכיו"ב. המדיניות כלפי הדרוזים התגבשה בהדרגה בהסתמכה על עמדותיו של בן-גוריון ועל ניירות עמדה שהוכנו על ידי היועצים לענייני ערבים. לשירות הביטחון הכללי הייתה השפעה ניכרת על קביעת המדיניות כלפי בני המיעוטים והדרוזים בכללם. המנגנון החשוב ביותר בעיצוב המדיניות הייתה הוועדה המרכזית, שכללה את יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים ונציגי שירות הביטחון הכללי, משטרת ישראל והממשל הצבאי. מסמכים ומצעים לדיון, שהכינו היועצים ו/או שירות הביטחון הכללי, בעניין המדיניות כלפי המיעוט הערבי בישראל, כללו התייחסות קצרה וחלקית בלבד למדיניות כלפי המגזר הדרוזי.
יחד עם זאת, תוך כדי דיוניה לגבי סוגיות שונות במגזר הדרוזי, הוועדה המרכזית קבעה עקרונות מדיניות לפיהם פעלו הגופים שטיפלו בעדה זו. ניתוח עקרונות אלה, שהתגבשו במשך כעשרים שנה, מאפשר לסכם מדיניות זו שעיקריה מורכבים מחמישה נדבכים, לפי סדר החשיבות הבא: |
|
א. אינטרסים של המדינה ושל העם היהודי
|
|
שני אינטרסים, ביטחון וגאולת קרקע, נתפסו כנושאים קיומיים של המדינה היהודית ובשניהם לא היו, כמעט, ויתורים מצדה.
על בסיס מדיניות זו פעלו היהודים למנוע שיתוף-פעולה בין הדרוזים לערבים במלחמת העצמאות. ההסתמכות על הדרוזים כגורם אוהד לצורך חיזוק ביטחונה של ישראל מצאה את ביטויה באותה מלחמה ברעיון להקים אזור חיץ דרוזי בכפרי הדרוזים בגליל המערבי, שיחצוץ בין צה"ל לבין צבא ההצלה הערבי. רעיון זה התרחב בהמשך לכלל הקמת אוטונומיה דרוזית בכול הגליל שתחצוץ בין מדינת-ישראל ללבנון. הישגי צה"ל במבצע חירם (כיבוש כול הגליל) הורידו מעל סדר היום רעיונות אלה. ראיית הדרוזים כגורם חיץ בין ישראל למדינה ערבית עלה גם בתום מלחמת ששת הימים. יגאל אלון הציע לראש הממשלה לנצל את הישגי צה"ל במלחמה, להתחבר להר הדרוזים בדרום סוריה, ולהקים מדינה ריבונית דרוזית בהר ובכפרי החרמון, מדינה שתהווה אזור חיץ אוהד לישראל בינה לבין סוריה.
העלאת התוכנית לפינוי כפרים של בני מיעוטים בגליל כדי להרחיב את "חגורת-הביטחון" לאורך הגבול עם לבנון, ביניהם גם כפרים של עדות ששיתפו פעולה עם המדינה ובניה השתתפו כמתנדבים בצבאה, מצביעה על חשיבותו של עיקרון שמירת הביטחון במדיניותה של ישראל. בן-גוריון תמך בתוכנית, אף כי כללה פינוי תושבי חרפיש הדרוזיים. בן-גוריון נסוג, לבסוף, מביצוע הרעיון בהבינו את המשמעות הרבה שתהיה לצעד כזה כלפי העדה הדרוזית ששיתפה פעולה עם היהודים.
גאולת הקרקע הייתה ערך עליון ברעיון הציוני. המגמה להגדיל את האחיזה היהודית באדמות המולדת נמשכה, באופן טבעי, עם קום המדינה, ואף הואצה מאוד בשל יכולתה של ממשלת ישראל לכפות את רצונה על בני המיעוטים שנותרו בתחומי ישראל. חלק ניכר משטחי הקרקע הנחוצים להגשמת יעד זה היה במקורו אדמות בני המיעוטים, כולל אדמות יישובים דרוזיים. המדינה לא היססה להפקיע אדמות מכפרי הדרוזים לטובת ההתיישבות היהודית. המדינה נתנה עדיפות מוחלטת להקמת יישובים יהודים חדשים בלב הגליל, ולצורך זה היתה נחושה בעמדתה לרכז קרקעות במשבצות המיועדות להתיישבות, גם אם יפגע הדבר בזכויותיהם של בעלי הקרקע הדרוזיים. המדינה הקפידה לפצות הדרוזים באדמה חליפית או בתמורה כספית, ושאפה למנוע, ככול הניתן, פגיעה בנכסים קרקעיים דרוזיים. המדינה ראתה ביישובים היהודיים החדשים נכס חשוב שיש לטפחו. היא הקנתה ליישובים אלה זכויות שהוגדרו במעמד של "אזור פיתוח א'". זכויות אלה נשמרו ליישובים יהודיים בלבד ולא הוקנו ליישובים דרוזיים, או ליישובי בני מיעוטים אחרים, על אף עיקרון השוויון בין דרוזים ליהודים. |
|
ב. מדיניות העדפת הדרוזים על פני מיעוטים אחרים
|
|
מצאה את ביטוייה בפעולות שעשתה המדינה להרחבת הקווים המפרידים בין הדרוזים לבין המוסלמים, בפעולות שמטרתן לקרב את הדרוזים למדינה ובפעולות להקניית תודעה עדתית לדרוזים, כלומר טיפוח הייחודיות הדרוזית.
ממשלת ישראל המשיכה בכך את המדיניות המזרח-תיכונית של הסוכנות היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים, כגון: מתן הכרה לעדה הדרוזית כעדה דתית עצמאית בנפרד מהמוסלמים; הקמת המערכת השיפוטית הדתית של העדה הדרוזית בנפרד מהמערכת השיפוטית הדתית המוסלמית; הקמת המועצה הדתית הדרוזית; הקמת יחידת המיעוטים בצה"ל, שכללה בעיקר דרוזים וכן צ'רקסים ובדווים; החלת חוק גיוס חובה לצה"ל על הדרוזים (והצ'רקסים) והימנעות מגיוס חובה של ערבים לצבא; מתן הקלות לדרוזים בקבלת רישיונות קבע לתנועה בכול הארץ בתקופת הממשל הצבאי; הענקת אדמת נבי סבלאן, שהייתה רשומה כווקף מוסלמי, לדרוזים בישראל; פתיחת הפנימייה הצבאית, משמר הכנסת, לימודי טיס אזרחי ועוד בפני דרוזים וסגירתם בפני ערבים; החלפת מורים נוצרים ומוסלמים במורים דרוזיים בבתי-הספר הדרוזיים; הוצאת הטיפול בדרוזים מהמחלקות הערביות במשרדי הממשלה, הקמת שיכונים לחיילים דרוזיים משוחררים, אבחנה בין ערבים לבין דרוזים בעניין איסוף נשק לאחר מלחמת העצמאות; אימוץ חוק המעמד האישי הדרוזי בלבנון כחוק המטריאלי של הדרוזים בישראל (בהתאמות הנדרשות); החלפת רישום פריט הלאום בתעודת הזהות מ"ערבי" ל"דרוזי" ועוד. פעולות אלה תרמו לקירוב הדרוזים למדינה והוכיחו את אפשרות השתלבותו והזדהותו המלאה של מיעוט במדינה היהודית. |
|
|
|
עם כול האהדה שרחשה המדינה כלפי העדה הדרוזית, מנגנוני הממשלה הקפידו על כך שלא תישמט מידיהם השליטה על תהליכים בעדה, כדי שמנהיגיה יובילו אותה בכיוון הרצוי למדינה. שליטה זו התבטאה בחיזוק הגורמים בעדה המקורבים לשלטון, במניעת התארגנויות אופוזיציוניות בעדה ובהעדפת שיטת המינויים הממשלתיים של בעלי תפקידים בעדה על פני בחירות פנימיות בה.
השליטה על תהליכים בעדה הושגה גם באמצעות מפלגת השלטון, מפא"י, אשר קבעה את המועמדים הדרוזים לבחירות לכנסת ואת מיקומם ברשימות המיעוטים הקשורות למפלגה זו. תלותם של המועמדים במפלגה אפשרה לאחרונה לתמרנם בהצבעות שונות לפני האינטרסים שלה, שנתפסו באותה עת כחופפים את האינטרסים של המדינה.
המדינה פעלה לפורר ועדי פעולה דרוזיים, שצמחו על רקע המתיחות שהתרחשה בשל הסכסוך בעניין הקרקעות. המדינה חששה מהאדרת הסכסוך באמצעות ועדי הפעולה ומהיווצרות מרכזי כוח אלטרנטיביים למנהיגות הדרוזית הקיימת ולפיכך פעלה למיגורם.
מטעמים דומים נדחו רעיונות להקמת מועצה אזורית לכפרי הדרוזים בגליל העליון ולהקמת מרכזים קהילתיים לשלטון מקומי במרכז האוכלוסייה הדרוזית ובמרכז האוכלוסייה הערבית. הממשלה חששה שהקמתם של גופים אלה עלולה להביא לגיבושן של מסגרות כלל-עדתיות חילוניות, אשר יקשו על שליטתם של גורמי הממשל על תהליכים בעדה.
לכשנוצר עימות ישיר בין ההנהגה הדרוזית המסורתית לבין הצעירים ששאפו לכבוש עמדות כח פוליטיות, פעלה הממשלה להכשלת נסיונותיהם של האחרונים להקים ארגונים פוליטיים, שלא יהיו מסביב למנהיגות המסורתית. |
|
|
|
במשך כול השנים תמכה הממשלה בהנהגה הרוחנית ובאנשי הדת של העדה הדרוזית. כמו כן, תמכה בנכבדים המקורבים לשלטון והתומכים בו, אשר כונו על ידי מנגנוני השלטון בשם "הכוחות החיוביים". הממשלה נקטה במדיניות של שכר ועונש בהעניקה טובות הנאה פרטיות למנהיגים שתמכו בה ושיתפו פעולה עמה ומנעה זאת מ"הכוחות השליליים". בשיטה זו טופחו חברי כנסת, ראשי מועצות מקומיות, מנהיגים דתיים ונכבדים.
תמיכת המדינה בהנהגה הרוחנית הדרוזית באה לידי ביטוי בוויתור על עמדתה באשר להרכב המועצה הדתית הדרוזית ובאימוץ תפיסתו של שיח' אמין טריף בעניין זה. ביטוי נוסף לתמיכה בהנהגה הרוחנית הוא השינויים שנעשו בחקיקה כדי לאפשר לבני משפחת טריף להמשיך למלא תפקידיהם במוסדות הדתיים שהוקמו, ובאי-מיצוי הדין עם שופטי בית הדין הדתי הדרוזי, שפסקו בניגוד לחוק, בהתירם נישואי קטינה. |
|
|
|
המדינה ניסתה להנחיל עקרונות הדמוקרטיה גם לחברה הדרוזית שבתוכה. יישום תהליכים דמוקרטיים בעדה הדרוזית מצא את ביטויו בקיום בחירות למועצות המקומיות, ובהקפדה על קיומן במועד. גם בתחום החינוך הקפידה המדינה על אופיו הדמוקרטי ואסרה על הטלת עונשים גופניים בבתי-הספר.
המדינה שאפה לתת ייצוג אזורי ליישובי הדרוזים במוסדותיהם השונים, אך בשל התנגדות ההנהגה הרוחנית של העדה, בה המדינה תמכה, לא מומשה כוונה זו.
הרעיון הדמוקרטי של שוויון בזכויות ובחובות לאזרחי המדינה לא מומש במלוא היקפו כלפי האוכלוסייה הדרוזית. שוויון חלקי הושג בהדרגה, ככול שהפקידות הבכירה הלכה והשתכנעה בנאמנותם של הדרוזים. |
|
|
|
במהלך עשרים השנים הראשונות לקיומה, גיבשה מדינת ישראל מדיניות יחודית כלפי המגזר הדרוזי, השונה מהמדיניות כלפי ערביי ישראל. מדיניות זו מומשה בשטח, אך לא אחת פקידי ממשלה לא הבחינו בין דרוזי לערבי: חזותם דומה, שפתם אחת, מגוריהם סמוכים ושמותיהם זהים. דמיון זה עשה את הדרוזי בעיניהם לערבי, וכך התייחסו אליו. נסיונותיהם של קובעי המדיניות לשנות גישה זו נתקלו בקשיים מרובים. קברניטי המדינה לא אחת דחקו את מצוקות הדרוזים לשולי תודעתם, בהעדיפם לטפל בראש ובראשונה במצוקות היהודים. האילוצים ה"בוערים" שעוררה הסוגיה הדרוזית במשך השנים היו מעטים ומפוזרים, ולכן לא היה בהם כדי להניע את הממשלה לייחד להם תשומת לב בתכיפות סבירה. הדרוזים לא הצליחו לחדור לשורת קובעי המדיניות בישראל ואף לא נמצא להם שתדלן בדרג העליון של מקבלי ההחלטות במדינה.
בעשור האחרון חל שיפור מסוים בשילובם של דרוזים בעמדות השפעה שונות במדינה. לראשונה התמנה דרוזי לתפקיד שר בממשלה, דרוזי התמנה כמנכ"ל משרד ממשלתי, צה"ל קידם קצין דרוזי לדרגת אלוף ואף משטרת ישראל נקטה בצעד דומה כשקידמה דרוזי לדרגת ניצב. בשנת 1995 אימצה ממשלת רבין תוכנית רב שנתית לפיתוח היישובים הדרוזיים והצ'רקסיים. הממשלה החליטה, בצעד חסר תקדים, שתקציב הפיתוח ליישובים אלה לשנים 1995-1999 יעמוד על סך מיליארד ו-190 מיליון ש"ח. התוכנית בוצעה במלואה. עיקר ההשקעות נעשו במערכת הכבישים, במערכות ביוב, בפיתוח כללי ובחינוך. התוצאות ניכרות עד היום ביישובי הדרוזים.
עם זאת, בעיות רבות לא נפתרו וחלקן אף הלכו והחמירו. הדרוזים משוועים לשילובם במערכות השלטון ובתפקידים בכירים במינהל הציבורי; להקצאת משאבים להעלאת רמת השירותים המוניציפליים ביישוביהם; לפתרון בעיית המחסור בקרקע לצורכי בנייה; להשלמת תוכניות מתאר ביישוביהם; לפיתוח התעשייה בכפריהם ועוד.
חשוב לפעול בצורה כזו שתוכיח לעדה כי בעיותיה דומות לבעיות החברה הישראלית היהודית ולא חריפות יותר. שוויון בבעיות, לא כול שכן פתירתן, יביא לצמצום תחושת הקיפוח, להגברת תחושת השוויון ולהמשך קיומה של הנאמנות הבסיסית של הדרוזים למדינה. |
|
|
|
Комментариев нет:
Отправить комментарий